תנ"ך על הפרק - שמות ל - אור החיים

תנ"ך על הפרק

שמות ל

80 / 929
היום

הפרק

מזבח הקטורת, הכיור, אופן מניית העם, שמן המשחה והקטורת

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ועשית מזבח וגו'. טעם שסידר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פירשתי בפרשת תרומה בפסוק (לעיל כ''ה ט') וכן תעשו, ואומרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה שלא היה עצי שטים שהיו כולו זהב:
חסלת פרשת תצוה
כי תשא את ראש וגו'. צריך לדעת טעם אומרו תשא ולא אמר תפקוד כאומרו במטה לוי (במדבר ג' ט''ו) ב' אומרו את ראש ולא הספיק לומר כי תשא את בני ישראל, שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים כי הענין יכחיש זה, ג' צריך לדעת כוונת אומרו לפקודיהם, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות, ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כ''ג י''ז) ויקם שדה עפרון, ודרשו ז''ל (ב''ר פנ''ח) קימה היתה לו, והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל וכמו שדייק הכתוב באומרו ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ואמרו זכרונם לברכה (רש''י) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש על דרך אומרו (בראשית מ' י''ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדכר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז''ל (שבת ס''ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא, ונתנו איש כופר נפשו לה' אשר חטא על הנפש, בפקוד אותם פירוש כמשמעו, וטעם אומרו ונתנו בתוספת וא''ו לצד שצריך קודם הכרת החטא כי לא טוב עשה וחטא בנפש ואחר כך יתן כופר נפשו לה':
עוד ירצה באומרו לפקודיהם וגו' שאין לך רשות למנותם אלא לסיבת פקודיהם פירוש לצד חסרונם אם נחסרו מהם ותרצה לעמוד על הנשארים או שגכנסו בגדר הכנת החוסר כאומרו (במדבר שם) עבדיך נשאו את ראש וגו' לצד שירדו למלחמה או לסיבת צורך המספר לערוך מלחמה עם אויב וכדומה, ובא לשלול שאין למנותם בלא סיבה כלל, ואומרו ונתנו בתום' וא''ו להיות הדבר תנאי נוסף על תנאי ראשון שצריך לפקודיהם עוד צריך לתת איש כופר וגו', ודבר זה אינו נוהג אלא לאותו זמן שהיו ישראל חייבים על העגל אבל לדורות אין צורך בנתינה, ועיין בפסוק שאחר זה:
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. צריך לדעת למה כפל לומר פעם ב' בפקוד אותם, ונראה כי לצד שבאה המצוה על זמן שהיו חייבים לשמים לסיבת עון העגל יאמר האומר שבזמן אחר כשירצה למנות אין קפידא בדבר ויכול למנותם אחד אחד לזה אמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ריבה מנין אחר זולת הראשון שגם עליו באה האזהרה שאם יפקוד יהיה בהם נגף. עוד ירצה על זה הדרך כי מלבד שבנתינה הם מכפרים על נפשם עוד ולא יהיה בהם נגף בסיבת פקוד אותם, וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף:
עוד ירצה כי יצו ה' ב' דברים, הא' שיהיה המספר על ידי נתינת דבר כאומרו ונתנו וגו', וכמו שביאר באומרו זה יתנו והוא לטעם כפרת נפשם, והב' שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול דכתיב (ש''א י''א) ויפקדם בבזק פירוש בחרסית וזולת פירושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית והתורה אמרה זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ולדברינו תמצא נחת רוח בענין, ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד (ש''ב כ''ד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה, ומצינו שרז''ל (ברכות ס''ב:) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (ש''א כ''ו) אם ה' הסיתך בי יעש''ד, פירוש דבריהם כי לצד שקרא לה' ח''ו מסית נביא מלאך רע לפי מה שקדם מדבריהם (אבות פ''ד) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן בסוד אומרם (שם) עבירה גוררת עבירה, ותמצא כי העון עשה דוגמתו שכשם שדברי דוד שאמר הסיתך כשגגה היתה ממנו וח''ו שנתכוון לדבר מילין לצד עילאה חלילה ומי עבד ירא מאלהיו כדוד אלא שגגה היא כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד, ועדיין קשה תינח לגבי דוד אמרינן שטעה מה נענה ביואב ממה נפשך תקשה, אם דברי דוד באו אליו סתם פקוד בני ישראל מי אמר לו שאין כוונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפירוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן שהיה לו למאן כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואפילו במצות מלך וזה הלכה רווחת (רמב''ם הל' מלכים פ''ג), ולו יהיה שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם היה להם לחרוד חרדה גדולה ואימת מות יפלו עליהם ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן היה להם לטעון שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי:
והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר בבזק וכדומה לו ותמצא שדייק התלמוד בלשונו (ברכות ס''ב:) לא שקל מינייהו כופר משמע כופר הוא דלא שקל אבל המנין היה על ידי דבר אחר, והנה דייקנו שלא לכל מספר יתחייב הנתינה והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר וכבר פירשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסיבת דבר כמו שכתבנו למעלה אבל ללא דבר לא, והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צורך בדבר למנות ישראל, ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל לו יהיה שיתחייבו ישראל ב''מ מיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד, והוא אומרם ז''ל שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף, ותמצא שאמר הכתוב (ש''ב כ''ד) ויוסף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם הראת לדעת כי ישראל היו חייבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צורך באין רשיון מאדון הכל שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם:
עוד אפשר לומר כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסיבת דבר כל שחסר תנאי א' הרי הם נכללים בגדר הנגף ב''מ, וזו היתה טעותו של דוד שטעה, ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה פירוש מנין ללא צורך אבל אם היה צורך בדבר יסכים גם הוא ואם המנין היה אחד אחד הגם שיהיה צורך במנין לא יפקדם בדרך זה והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה, ולפי שאין ענין זה מפורש בכתוב אלא מדיוק הכתוב לא מצא יואב לחלוק עם דוד. או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו אמר אולי שיש לו טעם נכמס וחש על עצמו ממרוד במלכות ולעולם לא מנאם אחד אחד, ובזה אין קושיא גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם כי הם לא נמנו אחד אחד ודבר זה שצריך למנותם על ידי סיבה אין עליהם מוטל לדעת אם יש סיבה למלך ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו, נמצינו אומרים כללו של דבר מספר בני ישראל נחלק לג' דינים, האחד הוא מספר שהיה אחר העגל זה היה לצורך גם הוצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חייבים כנזכר, ב' כל שיש צורך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים אלא אפילו בחרסית אדמה וזה מעשה שאול, ג' כל שאין צורך למנותם אין למנותם אפילו על ידי חרסית וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה' על שגיונו ועל ידי נתינת מחצית השקל מותר כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר. ואם תאמר למה הוצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה, יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב והשקלים מביאים הכל ואפילו הקטנים כאומרם (שקלים פ''א מ''ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו', ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה':
זה יתנו וגו'. רז''ל אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה, וקשה והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפ רוש ממה ש כ ר בתבנ ת אש כי השערת שיעור הדטות לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות, ונראה בהעיר למה נתרצה ה' במחצית השקל לבד ולפחות היה לו לומר שקל שלם, גם למה יצו ה' לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל, ולתת טעם לב' הערות נתכוין ה' ואמר לו זה יתנו דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אומרו (ישעי' נ') ובפשעיכם שולחה אמכם, גם אומרו (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל, לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל ואמר לו זה יתנו פירוש יחזור לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק, ולזה גמר אומר את תרומת ה' והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה', ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכוונה שהיא העיקר לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט והטעם לתת את תרומת ה' כנזכר שאם ירבה או ימעיט אין רישום תרומת ה' ניכר, ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השיעור ואחר כך זכרון הנתינה שהיה לו להקדים זכרון הנתינה ואח''כ שיעורה אלא נתכוין לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל ואמר לתת וגו' כמו שפירשנו, ואולי כי רמז גם כן שאין הקצבה שוה אלא בבחינת הקצבה אבל בבחינת הכוונה מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכוונת הלב שכל אחד כפי בחינת חיבתו בקונו יעשה הדבר בחשק גדול והבן, ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הכוונה אין מציאות להשוות הלבבות:
ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים או יכחיש ב''מ אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב, אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו הטעם הוא לפקודיהם על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א) בפ' אשכול הכופר דודי לי ואמרו ז''ל איש שהכל בו הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו לפקודיהם לשון חסרון על דרך אומרו (במדבר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל, ויתבאר גם כן לפקודיהם על דרך אומרם בזוהר (ז''ח) בפסוק כל העובר על הפקודים כל העובר על המצות לומר כי טעם החסרון הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון:
ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם לילקח הצדיק לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו ונתנו איש כופר נפשו של המסתלק או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, והוא מה שמפורש בדברי קבלה (ישעי' נ''ז) מפני הרעה נאסף הצדיק פירוש אם הסובבים דבר הרגישו החסרונו ותקנו מעשיהם שלא תבא, ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה' כאן ונתנו איש וגו', ואומרו בפקוד אותם פירוש לא יאחרו נתינת הכופר אלא תכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו ולא יהיה בהם וגו' הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו', ואמר בפקוד אותם רמז כי לא יאוחר העונש אלא תכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו כמאמרם ז''ל (סנהדרין קי''ג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו, ואומרו זה יתנו כאן פירש הכתוב מה הוא כופר נפש שצוה לתת ואמר זה יתנו יכוין אל ספר התורה דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם אמרו ז''ל כי הקב''ה לפניו כל היום מונח ס''ת כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דבריסי''ז י''ט) והיתה עמו וגו', והוא מה שהראהו באצבע זה יתנו וסתמו כפירושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה' ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות כאומרם (מנחות ק''י) ותלמוד תורה כנגד הכל ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים, והוא אומרו כל העובר על הפקודים שהם המצות זה יהיו לו לתיקון כל דבר, ונמשך גם כן אומרו כל העובר עם שלמטה לומר תיקון למי שאינו בן תורה במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתז מחצית השקל כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כ''א.) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה, ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר כאומרו (קהלת ז') בצל החכמה בצל הכסף, עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (בכורות ה'.) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם והבן, ואומרו עשרים גרה וגו' רמז לב' עשיריות שבשכינה, כסא ה', והמלך היושב על הכסא והבן, והנה באמצעות הלומד והעושה יתכוין הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באומרו מחצית השקל תרומה לה' כי היא זאת שכינת אל חי והיא הנפגמת במעשה ישראל ומתיחדת בתורה ומעשים, ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם, ואומרו העשיר לא ירבה פירוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה לא יראה בעיניו שהוא דבר מרובה וירע בעיניו לחלק מחציתו, ואמר והדל לא ימעיט פירוש לצד היותו דל ונכסיו מצומצמים לא ימעיט, וטעם ב' אמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם ובערך המוצג יוקטן כל הניתן בעדו, וכאן יש ב' השגות יקרות, א' שבזה יתן תרומת ה' ויחוד קוב''ה ואין ערך לדבר הלז, ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם עור בעד עור וגו' (איוב ב'):
ואומרו כל העובר וגו' מבן עשרים שנה כאן הודיע סוד מה שלא חייבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלימה מהשגת המושכל מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אומרו (תהלים ב') ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ועיין בדברי הזוהר (משפטים צ''ח.) ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה כי הוא לצד שעדיין לא שלימה דעתו בהכרת המושכל ובהשכלת הידיעה ובתגבורת המספיק להערכת מלחמה לשבור כח המסית ולנצח תאות הטבעיות ולהשכיל ברצון הנפש ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאושר ובהיותו כן כ' הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגבורת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים והבן:
ונתת שמה מים. נראה שאין חיוב לעשות הדבר על ידי משה אלא הוא הדין זה יכול לתת מים בכיור וכשם שאמר בתחלת הפסוק ועשית כיור וגו' שאין הכוונה שיעשה הוא:את ידיהם ואת רגליהם. לא היה צריך לומר אלא ידיהם ורגליהם, אלא נתכוון לומר שאין רחיצה לידים בלא רגלים ולא לרגלים בלא ידים, לזה אמר את פירוש עם ידיהם רגליהם ועם רגליהם ידיהם והם דברי רז''ל בזבחים (י''ט:) שצריך לקדש ידים ורגלים כאחד:חק עולם. אפילו עלה מבית הטבילה שנטהר מטומאה חמורה חוקה חקק ה', ולזה הוצרך לומר פעם ב'.
ולא ימותו הא אם לא רחצו הגם שעלו מטבילה הרי הם במיתה ולא תועיל טבילה:
ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פירוש כי מצוה זו אתה תעשנה ואינו כשאר מצות שאני מצוך לנוכח וכוונתי שהזולת יעשה, והגם שכלל הכתוב השמן והסממנים בנדבת רבים דכתיב (לעיל כ''ה ג') וזאת התרומה וגו' בשמים לשמן המשחה וגו', כאן גילה לו ה' כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו:
עוד יתבאר ע''פ מה דתניא בכריתות (כריתות ה'.) שמן שעשה משה בו שלקו וכו' בו נמשחו כהנים ז' ימים וכו' וכולו קיים לעתיד ע''כ, הא למדת שלא נעשה שמן המשחה זולתו, וכן כתב רמב''ם בפ''א מהלכות כלי המקדש שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אומרו ואתה קח לך אתה תעשה ולא זולתך ורמז באומרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט תשס''ד) שעתיד משה לעמוד לשרת לעתיד לבא, והגם שבפרשת הקטורת נאמר (פסוק ל''ד) קח לך שם לא נאמר ואתה:
וקנמון בשם מחציתו. רז''ל אמרו (כריתות ה'.) מחצית הבאתו נמצאת אומר שצריך להביא ת''ק, והקשו בגמרא ודלמא קנמן בשם ר''ן כקנה בשם, ומתרץ אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר''ן ע''כ, ואפשר לנו לתרץ עוד שאם כן לא היה צריך לומר מחיצתו כי אני יודע שר''ן הם מחצית הת''ק אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו ב' פעמים, ומה שראיתי לראב''ע שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפילו כגרגיר חרדל במשקל, אין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה אף על פי כן כשיצטרף ב' משקלים יוכר ההכרע ביותר, וטעם שהש''ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם ר''ן לבד הוא אומר ואומרו מחציתו שיביא קכ''ה לבד וקכ''ה לבד:
קודש הוא. פירוש תכונתו, ואפילו יעשהו מחולין, והעושה במתכונתו כמעלה עולה וחטאת לעצמו, ואם עשאו להתלמד בו או על מנת ליתנו לציבור מותר כן אמרו בכריתות (ה'.), עוד נראה אומרו קדש הוא קודש יהיה על זה הדרך קודש הוא זה שמן שעשה משה שקדושתו יתירה שהסך ממנו חייב כרת וכמו שאמר בסמוך ואשר יתן ממנו ואמרו בכריתות ממנו פירוש משמן שעשה משה ולא משמן המשחה זולתו, ואומרו קדש יהיה לכם זה שמן דורות שאינו שוה לקדושתו של שמן משה ואין חייב אלא הרוקח כמוהו, ותיבת ממנו לכד לא תספיק שזולתה הייתי אומר עד שימשחנו כולו, ורז''ל (שם ו'.) דרשו מפסוק זה שצריך לעשותה במקום קודש, ולדבריהם היה לו לומר כן במצותו לא באזהרת לא תעשו כמוהו, ודבריהם ז''ל אינם אלא אסמכתא להלכות שבידם ודברינו הם פשט הכתוב:ממולח טהור. נראה כי פירוש טהור הוא שלא יראה בו ערבוב גוונים כי לצד שיש בו אחד עשר סממנים יתרבו הגוונים והגם שיערבם יחד לצד ריבוי הסממנים וריבוי הכמות שלש מאות וס''ח מנים תשאר איזה פינה בו שאין הגוון שוה בה והגם שיהיה שוה אף על פי כן כשידקדק בחוש דקות הראות ישכיל כי איננו גוון אחד ואינו קרוי מציאות זה טהור, לזה אמרו ממולח טהור פירוש זך שיראה גוון אחד ממש באמצעות התערובת מעשה אומן ובאמצעות היותה דקה ביותר:והקטרת אשר תעשה. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שם ו'.) שאמרו חכמים כל יום מתקן במתכונתה והיה מכנים, והוא אומרו והקטורת אשר תעשה פירוש כל מה שישנו בהכשר מעשה בית ה' במתכונתה לא תעשו הא למדת המפטם חצי מנה חייב כרת:
לא תעשו. פירוש אפילו שלא להריח אסור בלאו אבל בכרת דוקא להריח, ולזה לא רשם תנאי להריח בפסוק זה אלא בפסוק שהזכיר בו עונש כרת:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך